לפני שכל המצאות העולם נולדו הן הופיעו תחילה בתודעתו של אדם שדמיין אותן.
ממהנדס, אדריכל, מוזיקאי או מטפל, כולם מתחילים מדימוי פנימי. מתמונה, מתחושה שמתהווה במחשבה עוד לפני שמקבלת צורה ממשית.
האדם הוא שותף לבריאה דרך כוח הדמיון שניתן לו. כל מחשבה שאנו חוזרים עליה שוב ושוב, כל תמונה שאנו רואים בעיני רוחנו, מתחילה להתגשם במציאות.
לכן, חשוב לדעת לאיזה כיוון אנו מפנים את הדמיון שלנו. האם אנו מזינים בו פחד, דאגה וחוסר אמון, או תקווה, שלווה וחזון של אור.
הדמיון, לפי היהדות, הוא מתנה אלוהית. כוח ניטרלי שניתן לאדם כדי ליצור את הטוב.
הוא יכול להגביה אותנו לשמים, או למשוך אותנו למטה אם נשתמש בו לרעה.
התורה מלמדת שהאדם ״נברא בצלם אלוהים״ כלומר, גם לנו ניתן כוח הבריאה.
יש לנו את היכולת ליצור באמצעות מחשבה ודמיון. החכמה היא להשתמש בדמיון ככלי של ריפוי ותיקון.
לדמיין את עצמנו חופשיים, בריאים, נינוחים מחוברים לשפע ולנשימה האלוהית הזורמת בכל רגע.
ברגע שאנו מאפשרים לתמונה הזו להתממש בתודעתנו, היא מתחילה להתממש גם בחיים עצמם.
מצוות זכירת יציאת מצרים (מהמילה ״צר״ , מקום של צרות) היא מצווה שנעשית בכוח הדמיון , חז״ל אמרו: ״חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״
כלומר להשתחרר מהמגבלות, מהפחדים, מהעבר, ולברוא את עצמו מחדש בכל יום.
בספר ״האדם מחפש משמעות״ של ד״ר ויקטור פרנקל, שהיה פסיכיאטר יהודי ששרד במחנה אושוויץ בזמן השואה, הוא מסביר: שהדבר שהחזיק אותו בחיים היה המחשבה שהעסיקה אותו על הפגישה המחודשת שלו עם אשתו.
בכל פעם שאני רואה אישה בטיפול משתחררת מהכאב, מניחה לדפוסים ישנים ונושמת חופש, זו יציאה ממצרים.
יציאת מצרים היא לא רק סיפור עתיק, היא מתרחשת בתוכנו שוב ושוב.
